טיסות לניו דלהי דרך מומבאי

ויזה להודו

למתי להזמין טיסה לדלהי?

כסף

ביטחון, חששות ותהיות

בריאות וטיפוח הגוף

טיפול רפואי

תשר ונדבות

לינה בהודו

איך להגיע?

התמצאות כללית

מה לראות?

אוכל

שתייה

קניות, מזכרות, מציאות

חיי לילה

ויזה:
ישראלים המעוניינים לטוס להודו חייבים ויזה

מתי לנסוע:
העונה האידאלית היא מתום המונסון לערך באוקטובר ועד סוף אפריל – תחילת מאי. לאחר מכן מתחילה העונה החמה שהיא מעיקה ולוהטת ולאחריה באים גשמי המונסון שאז עדיין חם אבל גם לח. החורף יכול להיות בדלהי קר, כמה מעלות מעל לאפס, במיוחד בערבים ובלילות. 



כסף:
הכסף הוא רופיה המתחלק למאה פייסה. ההודים אוהבים שטרות נקיים ולא קרועים ותמיד כדאי להחזיק בכיס שטרות קטנים של רופיה וחמש רופיות וכן מטבעות, בעיקר כדי לשלם עבור שמירת נעליים, בקשישים קטנים וכדומה.

ביטחון, חששות ותהיות:

רבים חוששים לטוס להודו, אך בפועל הודו היא אחת הארצות הבטוחות ביותר לתייר או לתיירת(!) הבודדים.
לפי אזהרותיהם של מקומיים הארץ שורצת גנבים, אבל זה מוגזם מאוד.
הודו ידועה כארץ הבקשיש, ואין מה לעשות הוא לפעמים מקל על החיים ולפעמים הוא פשוט מונע נדנוד אבל הסכומים הם נמוכים.
האנשים ברחוב אדיבים ומסבירי פנים בדרך כלל, אבל לא תמיד אפשר לסמוך על המידע שהם מספקים ברצון. מוטב לסמוך על הספרות.
הודו היא ארץ ענייה, ושכיחים בה מראות עוני מדכא. אין מרשם לתגובה מתאימה. דומה שאין שום דרך נאותה להתייחסות מוסרית כללית, אבל לנוסע, במסגרת טיסה להודו, יש הרבה הזדמנויות לקשרים אישיים, שיש בהם כדי לערער את דעותיו הקדומות, אם רק ילמד להשתחרר מהנטייה להכללה.

לראש הדף

בריאות וטיפוח הגוף:
להודו יצא שם של מקום קשה לבריאות. הרוב הגדול של הבעיות נגרם עקב חסכנות יתר, אם בלינה ואם באוכל. אפשר לישון בעד חמישה דולר, אבל אולי כדאי להוציא עשרה, כדי להבטיח היגיינה מינימלית: יש הרבה חרקים משונים. זיהומי מזון ושתייה נפוצים מאוד בין מטיילים צעירים. השיטה הפשוטה להימנע מהם היא לאכול רק במקומות שהודים "מסודרים" אוכלים בהם, אם במסעדות ואם בדוכני רחוב. יש גם בעיות של עשירים: האוכל ההודי הצפוני עשיר מאוד בכולסטרול, והמחיר הזול יחסית מפתה להרבות בו. במקומות קטנים ממש, מסתפקים הזהירים יותר ב"טהאלי". בננות, תפוחי עץ, בוטנים וביסקוויטים, שאפשר להשיג בכל מקום. בדרך כלל אין בעיות עם אוכל מבושל, אבל מומלץ לא לאכול פירות רכים כעגבניות, אפרסקים וכדומה, או ירקות עלים. תספורת ותגלחת: כדאי מאוד לנסות. כולל מסאז' ראש. אפשר ברחוב, אפשר גם בסלון. בכל מקום השירות מסור.
ניקוי אוזניים: מנקי האוזניים, המהווים תת-קאסטה מיוחדת, ניכרים בחוטר הדק שהם נושאים מאחורי האוזן, כמו עיפרון של נגר. למתקדמים שביניהם יש מראה על המצח להטיית קרני השמש אל אוזן הלקוח. לא ניסינו.
מסאז': זה לא תאילנד, אבל מסאז' לחילוץ עצמות באוויר הצח, בכיכרות או בגנים, הוא תענוג לא מסוכן. טוב בעיקר לשחרור רגליים וידיים.

לראש הדף



טיפול רפואי:
יש מרפאות מערביות ויש רופאים פרטיים. לא מומלץ בית חולים ממשלתי ועירוני. יש הרבה בתי מרקחת ואפשר להשיג בקלות תרופות סטנדרטיות וציוד עזרה ראשונה. מידע על חיסונים לקראת טיסה לדלהי תוכלו לקבל בקופת החולים.

תשר ונדבות:
קבצנים ממלאים פונקציה חשובה בחשבון הקארמה ולכן הם רבים כל-כך ליד מקדשים ומרכזי צליינות. מי שמקבל את ההשקפה ההודית על גלגול נשמות כדאי לו אולי לתת נדבות, אבל לאחרים ממליצה הממשלה ההודית, המעוניינת להפחית את מספר העוסקים במקצוע עתיק יומין זה, שלא לתת שום דבר לאף אחד. וזה לא תמיד קל.

לראש הדף

לינה:
דלהי הולכת ומשתבחת במלונות איכות בעיקר ברמה הגבוהה. המחירים גם בהתאם ועולים בהתמדה. יש מבחר גדול בכל המלונות וגם במלונות הביניים שהיו החוליה החלשה. חלק ממלונות אלו התמקם באזור פהאר-גאנג', לא רחוק מתחנת הרכבת ובסמוך לאזור התרמילאים הידוע מיין באזאר. אם להתייחס למחירה הכולל של טיסה לדלהי, בהתחשב בעלויות הלינה הנמוכות, מדובר בתענוג לכל כיס.



איך להגיע:
טיסה: טיסה למומבאי עם אל על ולאחר מכן טיסת פנים לדלהי.
שדות תעופה: שני שדות תעופה. אחד בינלאומי, על שם אינדירה גהאנדי והשני מקומי. המרחק ביניהם הוא כ – 8 ק"מ. יש אוטובוס ביניהם ולוקח כ – 20 דקות. הדרך הטובה ביותר לבוא ולצאת משדה התעופה היא מוניות. למי שמגיע לבינלאומי יש דוכן שבו ניתן להזמין מונית לעיר והתשלום קבוע ונעשה מראש.
רכבת: דלהי היא כמובן צומת רכבות חשוב. יש שתי תחנות רכבת עיקריות בדלהי, תחנת דלהי מצפון לפארק מהאטמה גנדהי בדלהי הישנה ותחנת ניו דלהי, בקצהו המזרחי של פהאר גאנג', כק"מ אחד צפונית לקונוט פלייס.
אוטובוס: דלהי מקום רע לנסיעה עירונית באוטובוסים.
מטרו: חדשה, נוחה, קלה לשימוש. מספר הקוים עולה בהתמדה. ידידותי ואפילו נקי.
ריקשה: בעיר הישנה ובאיזור פאהר גאנג' וקונוט הרבה ריקשות אופניים. חוץ מזה עיר אידיאלית לאוטו-ריקשה. יש מונים, אבל כמעט תמיד צריך להוסיף.

לראש הדף



התמצאות כללית:
את שני חלקיה של העיר מחבר "קונוט פלייס" Connaught Place. זוהי כיכר, שבמרכזה גן, עם דשא עצים וספסלים, ומסביבה שלושה רחובות מעגליים, ורחובות ראדיאליים מחלקים אותם לגזרות, "בלוקים", המסומנים באותיות לטיניות מ-A עד N. מסביב לכיכר או במרחק הליכה מעטה ממנה נמצאים משרד המידע לתייר, בנקים, משרדי חברות התעופה, חנויות ספרים, מלונות, מסעדות ובתי קפה רבים. כק"מ אחד צפונה מהכיכר, תחנת הרכבת של ניו דלהי. מהתחנה ומערבה, איזור פהאר גאנג' Pahar Ganj, החביב על מטיילים שמחפשים מקומות זולים לישון ולאכול, ומעדיפים חברת מטיילים אחרים.
מצפון מזרח נמצאת העיר הישנה. מקום יפה לטיולים ברגל או בריקשת אופניים.המונומנטים הרבים שבעיר החדשה מפוזרים למדי, והדרך היחידה כמעט לבקר בהם היא באמצעות אוטו-ריקשה או מונית.

לראש הדף

מה לראות:
ענן הערפיח שרובץ על דלהי רוב הזמן מטשטש קצת את העובדה שזו עיר של שדרות עצים וגנים מרובים. חלקם צמודים לכמה מהמונומנטים הכי יפים, כמו קבר הומאיון או המצודה הישנה.

המצודה האדומה.
בד בבד עם בנית הטאג' מאהאל באגרה, החל שאה ג'אהא השליט המוגולי בבניית דלהי "השביעית", דלהי הישנה של היום, עיר מוקפת חומה, שאליה העביר את בירתו ב-1648. בין החומה המזרחית והנהר הקים מצודה ענקית שחומותיה אבן חול אדומה, בדומה למצודה שבנה סבו אכבר באגרה, ושהוא עצמו הוסיף לה מבנים רבים. בתוך המתומן האדיר, הקפו כשלושה קילומטרים, עמדו פאוויליונים, עשויים שיש אפרפר רך ומקושטים בפאר רב, ששמשו את הקיסר ואת אנשי חצרו למגורים ולעבודה. את המבנים ליד החומה המזרחית הנשקפת על הנהר אפשר לראות גם כיום, אבל את המבנים בחלקה המערבי של המצודה הרסו האנגלים כשהפכו את המקום למחנה צבא בעקבות המרד הגדול של 1857.
בתוך המצודה כדאי לראות את ה"דיוואן אי אם", אולם עמודים פתוח, שם היו באים התושבים לשטוח את טענותיהם בפני הקיסר, שליתר בטחון היה מוקף ארבעים תליינים לשיפוט מהיר. המבנה המעוטר הוא אולם הקבלה הפרטי, "דיוואן אי קהאס חאס", משם ניהלו הקיסר ויועציו את עניני הממלכה, ושם עמד כס הטווס המהולל, המשובץ כולו יהלומים, אבני ספיר ואודם ופנינים. ב-1739 פלש לדלהי נאדיר שאה ששחט הרבה מתושבי דלהי, לקח איתו שלל רב וגם את הכס. אחרי שנים לא רבות נרצח נאדיר והכס נותץ.
את "מסגד הפנינה", מוטי מסג'יד, המסגד הקטן והמצועצע משהו בנה אורנגזב , אחרון הקיסרים המוגולים הגדולים, וגם האדוק והאכזר שבהם.

ג'אמה מסג'יד, מסגד יום השישי.
הגדול במסגדי הודו, ואחד היפים בעולם כולו בנה שאה ג'אהאן. חמשת אלפים פועלים עבדו יומם ולילה במשך שש שנים עד שנשלמה העבודה ב-1656. מדי יום שישי היתה פמליית הקיסר יוצאת מהארמון בדרכה אל המסגד, כדי להתפלל את התפילה החשובה של צהרי יום שישי.
במרכז החצר הענקית, 90 על 90, כשמונה דונמים, עומדת בריכת טהרה, ומסביב גלריות עמודים. על הבמה הגבוהה שלפני הבריכה עמד עוזר לאימאם ששימש לו כמגביר קול. במערב, כיוון מכה, עומד המסגד, מיפתח מרכזי גדול וחמישה קטנים ממנו משני צדדיו.. למרות ממדיו הגדולים מצטיין המסגד באלגנטיות חמורה, בעיקר בגלל יחסי התואם הנאים והאיפוק הגדול בעיטור. משחק של שיש לבן ואבן חול אדומה, וערבסקות בשיש שחור.
כדאי לערוך טיול ברגל, או על ריקשת אופנים, מהמצודה אל מסגד יום השישי, דרך העיר הישנה. בצ'אנדני צ'וק, הרחוב הראשי של העיר הישנה, משמאל, בפינת נטאג'י סובהאש מארג, מקדש ג'אין, ולידו בית החולים לציפורים, שבו מטפלים בציפורים פצועות מדי יום מקדש סיקהי גורודווארה סיסגאנג'. מקדש שיש חדש למדי ועמוס פרחים ומתפללים שבאו לחלוק כבוד לגורו שלפני האחרון, טאג בהאדור, שראשו נכרת במצוות אוראנגזב.
קבר הומאיון. אחד המקומות הנפלאים ביותר בדלהי, הגן והקבר של הקיסר המוגולי השני, הומאיון, בנו של באבר הכובש , ואביו של אכבר הגדול.
המבנה המפואר הושפע מהאדריכלות האפגנית של קודמו, ונחשב כאחד המבשרים של הטאג' מאהאל באגרה. באבן האדומה משובצים פסי שיש שחור ולבן. הקבר עצמו נמצא באולם המרכזי. השעה שלפני השקיעה היא אולי הזמן היפה ביותר לבקר במקום, ולהתענג על האוויר הצלול, על משחק הצללים העשיר של הקשתות ושריגי האבן, ועל להקות הציפורים.
קוטב מינאר: בראשית המאה ה-19 נחשב המינארט הגבוה הזה אחד מפלאי המזרח, שני בחשיבותו רק לטאג' מאהאל.
המיתחם כולו הוא שעור מאלף בשילוב של אמנות הינדואית ומוסלמית. במרכזו נמצא מסגד שנבנה על חורבות העיר הראג'פוטית. לצורך הבניה השתמשו בעמודים של 27 מקדשים הינדואים וג'אינים. המינארט, גבהו 73 מטרים, ושלוש הקומות הראשונות שלו נבנו על ידי קוטאב א-דין. את הרביעית הוסיף אילטוטמיש בראשית המאה ה-13, ואת האחרונה פירוז טוגלאק במאה ה-14. גובהה של כל קומה הוא פי שניים מקוטרה. שני אלה לא הצליחו להתחרות בעבודת האבן היפה של עיטור הקומות הראשונות.
ראג' גהאט: גן ציבורי ובו במת שיש שחור לציון מקום השריפה של גופת גנדהי, שנרצח על ידי קנאי הינדואי, בינואר 1948.
מקדש נאראיאן לאקשמי. המקדש המרכזי הוא של וישנו ואשתו. נבנה ב-1938 בכספו של התעשיין הגדול ראג'א בלדאו בירלא. חסידי הפוסט-מודרניזם יאהבו אולי את המקדש הגדול והפופולארי הזה.
גני לודי, מקום של שלווה ויופי. המקום הכי יפה בעיר לראות ציפורים בטבע עירוני.
מקדש הלוטוס (המקדש הבהאי). יעד נוסף בו כל תייר שמתכנן טיסה לדלהי ואוהב ארכיטקטורה חייב לבקר - המבנה בדמות לוטוס לבן בן 27 עלי כותרת, שתוכנן על ידי ארכיטקט אירני-קנדי בשם פאריבורז סאהבא, הושלם ב – 1986. הוא מוקף 9 בריכות בתוך גן רחב ידיים. יפה בעיקר מרחוק, מהכניסה לגן.

לראש הדף



אוכל:
התפריט ההודי פשוט למדי להבנה. זה אחד המקרים הבודדים שהפרוזה האנגלית של ההודים לא מזנקת לגובהי מליצה. פריט אופייני נותן את המרכיבים העיקריים: אלו (תפוח אדמה), מאטר (אפונה), סאג (תרד), ברינג'אל (חציל גמדי), מרג או צ'יקאן (תרנגולת), פאניר (גבינה לבנה) וכו', ולצידם אופן ההכנה באורח כללי ביותר: מאטאן בריאני, למשל, זה חתיכות כבש על מצע של אורז פילאף; פורק וינדאלו, מנת הפאר של גואה, זה חזיר עשוי ברוטב חריף שכולל גם שום וחומץ; מרג טיקה, חתיכות עוף בטאנדור, וכו'.
ההודים אוהבים מאוד חטיפים (tiffin, מלה אנגלית במקורה, ככל הנראה, שאינה קיימת אלא בהודו), ואחת ההנאות הזולות של הודו היא לעצור ליד מוכר תה, וללוות את המשקה במקלות חומוס (סאו), סמוסה (דומה לסמבוסק העירקי שלנו), קצ'ורי (תפיחת בצק קטניות שאוכלים עם לחם), פקורה (כמו פיש פינגרס באנגליה רק מירקות או מגבינה), מון קא באגו, הדומה מאוד לפלאפל, וכיוצא בזה.
המתוקים של הודו, כמו גולאב ג'מון, ראס גולה, צ'אמצ'ם, בארפ'י וכיוצא בזה, עשויים בעיקר מחלב (באופנים שונים של התמצקות) וסוכר, הרבה סוכר, בתוספת מי ורדים, שקדים, פיסטוקים, קוקוס וכו'. אפשר להתרגל אליהם, אבל כיום אפשר למצוא גלידה מערבית ויש גם את גלידת הקולפי הנודעת, שעשויה מקרדמון – הל. דרך אגב, החאלווה שם לא דומה לחלבה שלנו, אבל גאזר זה באמת גזר. מקום טוב לנסות לטעום ממתקים הודיים מהטובים בסוגם הוא רחוב קהארי באולי, רחוב התבלינים והחמוצים בדלהי הישנה.
בהרבה מסעדות מגישים עם החשבון זרעי שומר, לרענון הפה, ויש אומרים לזירוז העיכול. אבל למקפידים על מנהגי המקום הסיום הנכון לארוחה הוא פאן, תערובת של פתיתי אגוז ארקה בתוספת אבקות ותבלינים בתוך עלה ירוק מגולגל. את הפאן לועסים ויורקים; יש טבעי ויש מתקתק וניחוחי וצובע את הרוק באדום, ובכל מקום יש קיוסקים זעירים לסיגריות ולפאן, וגם עקבות אדומים של הרוק.

לראש הדף

שתייה:
בהודו חם וצריך לשתות הרבה. נימבו (לימטה) מצוי בהרבה מקומות, ונימבו פאני (מים) או נימבו סודה, עם או בלי סוכר, הוא משקה טעיםבמיין באזאר יש דוכנים מצויינים של מיצי פירות. מיץ קני-סוכר ממסחטה מכנית הוא משקה לא רע ובעיקר מעניין לצפות בהכנתו. לאסי, משקה יוגורט מלוח או מתוק הדומה קצת לאייראן הטורקי, טעים ומרווה ויפה גם הוא להתגבר על חריפות המזון.
צ'אי זהו התה. מבשלים אותו עם חלב וסוכר. כמו הממתקים ההודיים זה עניין של טעם, אבל אם הצ'אי-וואלה אינו עסוק מדי אפשר לבקש ממנו קאלי צ'אי (תה שחור) חזק וטוב, או מאסלה צ'אי, שזה צ'אי משופר בזנגוויל ובתבלינים אחרים. דוכני צ'אי נמצאים בכל חור.

לראש הדף

קניות, מזכרות, מציאות:
אם שמעתם שמישהו מיקיריכם רכש כרטיסי טיסה לדלהי, זה הזמן לצייד אותו ברשימת בקשות. הודו ידועה משחר ההיסטוריה כארץ התבלינים והבשמים. בדלהי אפשר למצוא חפצי אומנות נפלאים: שטיחים, בדים רקומים, עץ מגולף, פסלי ברונזה ואבן-סבון, קערות נחושת, פאפיה-מאשה, עור וצמר, תכשיטי כסף, אבני-חן, ציורים על משי, חזרן ונייר וכיוצא בזה. קניות בדלהי הן בעיקר במה שנקרא אמפוריומים – חנויות גדולות המתמחות או באזורים מסויימים או באמנות ספציפית כמו אבן או שטיחים.

חיי לילה:
לא משהו, טיסה להודו, באופן כללי, פחות תתאים לתיירים שתרים אחר חיי לילה עשירים. דלהי הולכת לישון כמו כל הודו מוקדם. גם הופעות לתיירים הן לא חלק חזק. כדאי לעקוב בעיתונות מקומית אחרי מופעי ריקוד ומוסיקה

לראש הדף